בכל תחילת עונת הנדידה, אני כמהה לאינטרקציה עם חטפית אפורה. אינטרקציה כזו, בה מוכרזת נוכחות בצבעים טבעיים בקרבה רוגעת ומרגיעה.

כאשר אני חווה אינטרקציה במבט רוגע עם חטפית אפורה, אני מרגיש שהעולם נע בזרימה קבועה. חוויית יצירת "נפש רחבה" עם הציפור והייקום כולו. אז מוכרזת "השתדלות" גדולה יותר לצאת ולצפר בעת הנדידה.

לאורך השנים בהם אני מצפר,  למדתי שכל אינטרקציה עם חטפית אפורה מייחדת ומיוחדת לה בדרכה.  לפני שלוש שנים, עת בה נוכחתי לדעת אינטרקציה עם ציפורים מהי… זכיתי לצלם חטפית אפורה ממרחק רב יחסית. באותה שנה חלה פריצת הדרך.  לאחר הליכה קצרה מהכניסה לאגמון החולה,  התיישבתי לי על ספסל קרן קיימת, בקרבת הגן הבוטני . ברגע שגופי רגע, ורוחי שקטה לה מפרץ האדרנלין הציידי בראשוני  שלי, התקדמה לה חטפית לענף קרוב והתישבה לה מתבוננת בי בחשש. כמובן כיוונתי שנית את המצלמה ולאחר מספר פעימות צילום, עפה לה החטפית לדרכה. מאוכזב נעתי לשולחן אחר וישבתי שוב ברגיעה יחסית. החטפית אחרי. שוב ענף קרוב, מבט ישיר, זיהוי הקשר. תמונה ותנועה. האפיזודה חזרה כמה פעמים עד הזמן בו הרגשתי את עצמי רווי , ונעתי בחוסר מנוחה בעת בחינת התמונות. או אז כאילו ניתן אות סיום והחטפית חטפה כנפים קרות, ונעה לה לדרכה.

אפיזודה שניה שנה לאחר מכן, בעין גוזי בשביער ביריה. בקרבת המדרגות היורדות אחרי הבריכה, יש טרסה קסומה, ליד עץ מכוסה חזזיות צהובות. אני יושב מדי פעם שם ומקווה לצלם גדרונים מובהקים. זיהיתי חטפית אפורה נעה בשטח. השמעתי לה קולות. לא קרה כלום. לאט לאט הרגשתי כיצד האכזבה ממלאת אותי. הפסקתי להשמיע קולות ופשוט ישבתי באמצע אוגוסט, עת תחילת נדידה ומצאתי את המקום הרגוע שבי ונהנתי מהשהייה. לפתע, חטפית הופיעה לה על העץ הקרוב, השירה מבט, בחנה בכמה זוויות ראיה והחלה להתנקות. כולה בנוכחות מקורקעת בטוחה. הרגשתי את הזרימה ביננו כאילו אנחנו על תדר משותף סמוי. הרשיתי לעצמי להרים את המצלמה ולהנציח את הרגע לפני שיעוף לו לדרכו. רגע קסום שמילא אותי בתחושת אושר. שוב רוויה מהמעשה הצילומי והחטפית נפטרה לה לדרכה.

אפיזודה שלישית התרחשה השנה. יציאה לעמק בוטנה ביער ביריה. אכזבה. חנקן נובי בודד צולם ממרחק רב. תמונה בינונית לא מרשימה. אינטרקציה מרוחקת לא מורגשת.  ניסיתי את "כלל ה-20 דקות" אותו ניסחתי לעצמי. תנועה עם הרכב למקום חדש. לחיצה עם הלשון על קרקעית החיך. ריקון המוח. רגיעה. שקט נפשי התכוונות טוטאלית. חטפית מופיעה מרחוק. אני מצלם בחופזה והיא נעלמת. שוב ריקון המוח. רגיעה. בקשה אנרגטית. חטפית מופיעה משום מקום ומתיישבת לה על ענף כשישה מטר ממני. משירה מבט. בוחנת בכמה זוויות של הראש. אני רגוע. זוגתי שלידי רגועה אף היא. נוצרת אינטרקציה של חסד. אני מצלם לאט לאט.חווה את תחושת בניית "נפש רחבה" חולקת מרחב אנרגטי עם חטפית אפורה.  ושוב ברגע מסוים כאילו  תכולת כוס סמויה מכילה, עלתה על גדותיה וגלשה החוצה.  ושוב תנועה של ציפור להחלפת מקום למקום חצי מוסתר. משהו באינטרקציה לא מאפשר לחטפית להשתהות במקום הקרוב. ואני חווה שוב תחושה של ביטחון בייקום ורגש פועם של אושר מלאה אותי.

במבט על שלושת האינטרקציות למדתי שככל שאתנסה באינטרקציות מיטיבות המביאות לתחושות של נפש רחבה עם הטבע, אפיק את האינטרקציה ביתר קלות. עיקר הענין היכולת לצמצם נוכחות, ונגיעה בטבע במצב מכיל מקבל. כנראה אנחנו משדרים קבלה זו ז לציפורים והן מגיבות בהתאם.

נראה לי שאינטרקציה עם חטפית הינה אחת מאבני היסוד של נוכחותי המיטבית בעולם. היא מגיעה כאשר התנאים מאפשרים והרגיעה נוכחת, חטפית מגיעה כאשר היא רוצה בכך, ונחוצה לה גם תחושת הביטחון עם נוכחות האדם. יש לי תחושה שיש כאן משהו קסום קדמוני שהצלחתי לגעת רק בקצהו המרוחק. נגיעה שיש עימה בשורה של תקווה ותחושות זרימה מרפאת ומרגיעה של חסד. אשאף להמשיך ולחתור למגע אנטראקטיבי קונפלואנטי זורם עם חטפיות, המבשרות עבורי את ראשית החורף המרווה, המהווה בסיס לצמיחה וגדילה.