מדי שנה הננו מוקסמים מנדידת העופות. צפרים ואחרים נפעמים ומשתאים אל מול תופעה מרשימה זו; שמיים מלאים בחסידות, שקנאים, איות צרעים ועיטי חורש. תופעה של שפע מפעים נע בזמן קצר מעל לראשנו. חוקרים רבים מנסים לתהות על מהות התופעה. שיטות החקירה המדעית הן: טיבוע, שימוש במשדרים ואמצעים אלקטרוניים, איסוף נתונים ממוחשב, הדמיה ועוד. גם אני מנסה לחקור תופעה מיוחדת זו: זאת, באמצעות הרהורים רפלקטיביים שלי על חוויותי האישיות בעת תצפית בנדידה. ניסיתי למצוא מקורות להיבט הרגשי אותו חווה אדם בנדידה. בספרות קיימים מקורות המתארים את חווית הנדידה, אך מעטים הם המקורות העוסקים בגוון הרגשי והפסיכולוגי של חוויה מיוחדת זו.
כאשר אני בוחן את רגשותי מעלה אצלי הנדידה תחושות של איזון ורגיעה, המתארגנות מתוך הכאוס החווייתי של מפגש עם הגדול ממני. מסובך מעט, לא? עבורי, חוויית המתבונן בנדידה היא חווייה של תנועה לכיוון מסוים שמנכיחה במובנים של תכלית את השאלה: לשם מה?
מי מאיתנו שחיים באזורי נדידה נוטים לחשוב, שנדידה עונתית בסתיו ובאביב היא חוקיות של תנועה לשם הימנעות מתנאי מזג אויר קשים. מחשבה זו נכונה, קרוב לודאי, רק חלקית. הנדידה התפתחה, כנראה, כאמצעי שעופות נוקטות כדי לנצל ניצול מרבי של משאבים זמינים בצורה עונתית. הכוונה היא הימנעות מפרקי זמן עונתיים קשים אקלימית או ללא משאבים. עורבים, למשל, אינם נודדים; הם ישהו בערים גם בחורף קשה עת יימצא מזון בשפע סביב מגורי האדם. באין מזון זמין דיו עופות חייבים לנדוד אחריו. הפרוש המצוי, לדוגמה, מבלה רק חלק מהשנה באזורים ממוזגים של צפון אירופה ומרכזה, הקרים ביותר בחורף. עד אוקטובר מספיקים מרבית הפרושים לעזוב את היערות הצפוניים לטובת אקלימים דרומיים יותר.
נחזור לנדידת הדורסים והעופות הגדולים, כמו שקנאים, עגורים וחסידות שכה מרשימה אותנו. אם אני בוחן את מהות ההיבט הרגשי של החוויה, אני מגיע לכמה מסקנות משל עצמי. נראה, שאנו חיים בעידן של "זמישות" (agility), המתאפיין בתזזיתיות זריזה וגמישה לאימוץ שינוי. בימינו אנו השינוי וחוסר הקביעות הם חלק מהחיים האנושיים. נראה, כי נפשו של האדם מותקפת בשינויים מהירים, המצריכים לאבד הגנות פנימיות של זרימה עם החיים. נפשו של האדם זורמת באופן רדוד בערוצים רבים מקבילים, שנוצרים מאין והולכים לאין. במצב זה הכישור העיקרי של האדם המודרני הוא הידע לפלרטט עם אי-הוודאות והשינוי. הקורונה הנכיחה את המגמה העכשווית הזו, מאחר והיא הצריכה התמודדות רגשית עם עולמות חדשים ללא העוגן של הישן והמוכר. התוצאה, משבר רגשי אצל רבים.
היום יותר ויותר אנשים חשים מוצפים רגשית נוכח התביעה לשינוי. הדור הצעיר מתרגל חיים זמישים ברשתות החברתיות. הדור המבוגר מתרחק ונותר ספון בד' אמותיו ומחפש לו מזור ונחמה. ניתן לומר, שהדורות הוותיקים חשים יותר ויותר שעבר זמנם. נראה כי אוכלוסיות רחבות מאבדות את האיזון בחיים לדעת.
צפרות, עבורי, היא עוגן למצוא את החלקים שנפטרו להם לדרכם באינסוף מהלכי שינוי תזזיתיים. כתבתי כבר על האפקט מרפא הנפש של האינטראקציה עם עופות. נראה, כי תצפית בעונת הנדידה בעופות נודדים וקביעות הנדידה מהוות אף הן מקור לאינטראקציה ממקום אחר, המביאה למציאת למציאת איזונים בחיים. הידיעה, שבסביבות 28.8 בכל שנה צפויים לחלוף מעל ארצנו כחצי מליון חסידות ועשרות אלפי איות, מושכת אותי לתחושה ש"מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש". למרות מאמצינו, לא הצלחנו להחריב אי של שפיות זה. העופות חולפים מעלינו במסות אדירות הרבה מעבר לנגיעת התזזית המצויה שם למטה. לתרמיקה של איות הצרעים יש אפקט מהפנט עבורי, מעין תחושה ש"הכל בסדר" גם במקום ש"הבסדר" נתון במתקפה.
נדידת העופות מהווה הנכחה מפעימה של הסדירות והקביעות שבכוחות הטבע, הנכחה של כוחות שהם מעבר לנוכחות האדם על הארץ. לכדור הארץ אין בעיה, לנוכחות האדם עליו יש. כאשר אנו נוכחים בסדירות והקביעות שביקום בניגוד לאי הוודאות, המלווה את הנוכחות העכשווית של האדם, עולה השאלה כמה זמניים אנו כאן. למרות העיצוב האגרסיבי של הסביבה בעת הנוכחית, סדירויות וקביעויות עדין קיימים, לפחות לעת עתה.
עבורי, כל עוד שהחסידות, השקנאים במעופם המסודר, האיות, הניצים קצרי אצבעות ועיטי החורש יחלפו במסות אדירות, סימן שעוד לא יכולנו לדומם את התדר הטבעי , הסמוי, של היקום, כמו שנאמר בנבואת הנביא ירמיהו:
גַּם־חֲסִידָ֣ה בַשָּׁמַ֗יִם יָֽדְעָה֙ מוֹעֲדֶ֔יהָ וְתֹ֤ר וְסִיס֙ וְעָג֔וּר שָׁמְר֖וּ אֶת־עֵ֣ת בֹּאָ֑נָה וְעַמִּ֕י לֹ֣א יָדְע֔וּ אֵ֖ת מִשְׁפַּ֥ט יְהֹוָֽה׃ (ירמיהו, ח, ז') .
אם כך מהו משפטו של האל? מה צופה לנו העתיד? גם מעופם המרשים של הנודדים לא יכול לתת לנו תשובה לכך! ראוי למצוא את הצפון בנפשנו אנו ולנדוד עם הטבע לכיוונים מבטיחים יותר של קיומנו האנושי.
